א' נ'  א.ת אלעוברה תשתיות בע"מ

1.התובעת, ילידת 1988 הועסקה כחשבת כמויות אצל הנתבעת חברה לביצוע עבודות עפר ותשתיות מיום 1.12.18 ועד ליום 24.3.20. שכרה החודשי עמד על 10,000 ₪ נטו.

בחודש מרס 2020 בתחילת משבר הקורונה הוצאה התובעת לחל"ת בזמן שהייתה בהיריון, לטענתה הוצע לה לעבוד בהיקף של חצי משרה ומשסירבה הוצאה לחל"ת.

התובעת ילדה במזל טוב ביום x.x.20 ובתובענה זו עותרת לקבל פיצוי בסך כולל של 235,946 ₪:

פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים בסך של 180,000 ₪;

פיצויי פיטורים בסך של 13,300 ₪ בהפחתת הסכומים שנצברו בקופת הפיצויים;

הפסדי שכר בגין תקופת החל"ת בסך כולל של 30,000 ₪;

חלף הודעה מוקדמת בסך של 10,000 ₪;

דמי הבראה בסך של 2,646 ₪.

2.הנתבעת טענה שהתובעת עם עובדים אחרים הוצאו לחל"ת בעקבות משבר הקורונה לאחר שפעילות החברה צומצמה לאור המצב. הנתבעת טענה שהיא לא פיטרה את התובעת ולא הייתה לה כוונה לפטרה וההתנהלות כלפיה הייתה הוגנת ובתום לב. הנתבעת טענה שהתובעת ביקשה לצאת לחל"ת לאחר שההנתבעת הציעה לה להפחית את היקף משרתה.

3.ביום 20.6.21 שמענו את התובעת, את העדה מטעמה- מנהלת החשבונות של הנתבעת וכן את מנהל הנתבעת. התובעת העידה שהיא התחילה לעבוד ביום 1.12.18 ומתחילת עבודתה לא היו לה טענות כלפי הנתבעת (עמ' 3 שורה 27 לפרוטוקול, ועמ' 4 שורה 20-21). היא הודיעה לנתבעת (לאחיו של מנהל הנתבעת) כבר בחודש מרס 2020 כשהיא הייתה בשבוע 12 או 13 להריונה. התובעת התייחסה למכתב ההוצאה לחל"ת מיום 15.3.20. מדובר במכתב בו הנתבעת הודיעה על הוצאה לחל"ת בשל משבר הקורונה מיום 24.3.20. מדובר במכתב סטנדרטי שנכתב בו שבשל משבר הקורונה וכדי להבטיח את מקור פרנסת העובדים, התובעת יוצאת לחל"ת. החברה תישא בדמי ביטוח הלאומי ודמי הבריאות שינוכו משכרה של התובעת עם שובה חזרה מהחופשה וככל שתקופת החל"ת תוארך הסדרת התשלום מול המוסד לביטוח לאומי תחול על העובד. בסעיף 6 למכתב נכתב: "אנו תקווה שתקופת משבר הקורונה תסתיים במהרה ובפגיעה מינימלית". התובעת חתמה על המכתב והסבירה שלא הייתה לה אופציה כי שלחו לה את המכתב וביקשו שהיא תחתום. התובעת שוחחה בעניין החל"ת עם אנה מנהלת החשבונות וכשנשאלה מדוע לא פנתה למנהל הנתבעת השיבה שאנה אמרה לה שהיא קיבלה את ההנחיות ממנהל הנתבעת ולכן לא מצאה לנכון לפנות למנהל הנתבעת. התובעת העידה גם את גב' אנה גבאי מנהלת החשבונות בנתבעת שהסבירה שהיא לא יכולה להגיד לעובד לצאת לחל"ת ואם היא אמרה את זה לתובעת היא אמרה לה את זה כחברה והיא לא קיבלה הנחיה להורות לתובעת לצאת לחל"ת.

4.מטעם הנתבעת העיד מנהלה מר תאופיק אלעוברה שהעיד שהחברה קיימת 12 שנים, העסיקה עשרות עובדים. הוא אישר שבתקופת הקורונה היה קושי מסוים והנתבעת החליטה להוציא 5-6 לחל"ת וביניהם הייתה התובעת. הוא אישר שהוא הודיע לעובדים על היציאה לחל"ת (עמ' 17 שורות 14-3 לפרוטוקול). מר אלעוברה הדגיש שהתובעת יצאה לחל"ת בידיעתו (עמ' 17 שורה 27-24 לפרוטוקול). כשהעד נשאל האם ידע שהתובעת בהיריון בזמן שהחליט להוציא אותה לחל"ת הוא לא זוכר בדיוק, בזמן שהוציא אותה לחל"ת לא חשב על זה, לא היה צורך בה ולכן הוציא אותה לחל"ת (עמ' 17 שורה 29 לפרוטוקול). מר אלעוברה נשאל האם הוא מכיר את חוק עבודת הנשים והוא השיב שלא אך הדגיש שהוא לא פיטר את התובעת אלא רק הוציא אותה לחל"ת. מר אלעוברה נשאל האם הוא מכיר את הטענה שהתובעת היא זו שרצתה לצאת לחל"ת (טענה שהועלתה בכתב ההגנה) והשיב שהחברה רצתה את שלום העובדים והייתה הפסקת עבודה ולכן הם החליטו להוציא את העובדים ואת התובעת לחל"ת. מר אלעוברה נשאל על פניה שנעשתה לתובעת בזמן שהייתה בחל"ת שהנתבעת ביקשה ממנה לבוא לעבוד, הוא השיב שהמחשב היה אצלה ואחד המהנדסים ביקש את המחשב כדי שאפשר יהיה להתקדם בפרוייקט. מר אלעבורה אישר שכעבור חודשיים הוא החזיר שלושה מתוך חמשת העובדים שהוצאו לחל"ת. כשנשאל מדוע לא החזיר את התובעת השיב שהבריאות שלה הייתה חשובה לו (עמ' 19 שורה 23-24 לפרוטוקול). גם בחקירתו החוזרת הדגיש שהוא זה שהוציא את התובעת לחל"ת.

5.התובעת בסיכומיה טענה שמאחר שהייתה בהיריון חלה הגבלה על פיטוריה או על פגיעה בהיקף משרתה או הכנסתה. במועד הוצאתה לחל"ת ידעה הנתבעת אודות הריונה ולא פעלה כמתחייב לקבל היתר מהממונה על חוק עבודת נשים. לטענתה ההודעה על הוצאתה לחל"ת כמוה כהודעת פיטורים ולכן עתרה לקבל את מלוא הסעדים שתבעה. לטענתה היא זכאית לשכר של 12 חודשים, חלף הודעה מוקדמת, הפסדי שכר, דמי הבראה והשלמה לפיצויי פיטורים. ב"כ התובעת התייחס לצו שאפשר להוציא עובדות בהיריון לחל"ת גם בלי היתר מהממונה בתקופת הקורונה אך תוקף הצו היה במהלך חודש אפריל 2020 ולא בתקופה בה התובעת הוצאה לחל"ת. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו שהתובעת לא פוטרה ושעד היום היא מוזמנת לשוב לעבוד בנתבעת. לטענת הנתבעת, התובעת לא פירטה האם היא עבדה בתקופה בגינה היא תובעת שכר וממילא קיבלה דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי בגין תקופה זו בה שהתה בחל"ת. ב"כ הנתבעת טען שהנתבעת דאגה לבריאותה של התובעת, התנהגה כלפיה בתום לב ומבלי כוונה לפגוע בה ויש להביא בחשבון את המצב הבריאותי ששרר בארץ באותה תקופה בה התובעת הוצאה לחל"ת.